<h1>חדושי רבינו פרץ — נזיר</h1>
<h2>דף יד:</h2>
[נזיר כ"ה ע"א] ריש לקיש אמר לכל נדריהם ולכל נדבותם התורה אמרה מותר הנדר יהא לנדבה. וקשיא דאם כן אפילו היכא שפירש אלו לחטאת והשאר לשאר נזירות הוה לן למימר דיפלו לנדבה, והרי אמרינן בסמוך דהשאר יביא חציו לעולה וחציו שלמים. וי"ל דסברא היא דדוקא בחטאת מיירי קרא, משום דהכי אשכחן בעלמא דמותר חטאת בא בנדבה כדאיתא בתמורה פרק ולד חטאת [כ"ג ע"ב] ובזבחים פרק טבול יום [ק"ג ע"א] מדרש יהוידע הכהן אשם הוא לכהן אשם לה', להביא כל דבר הבא ממותר חטאת וממותר אשם ילקח מהם עולות הבשר לה' והעורות (לנסכים) [לכהנים]. ולפי שמצינו בעלמא דמותר חטאת בא נדבה יש להעמיד זה הפסוק כל נדריהם וגו', להיכא דהופרשו מעות ודמי חטאת מעורבין בהם. לשון הקונטרס. ומותר חטאת היכי דמי. כגון שהפריש מעות לחטאתו והוזלו (השלמי) הטלאים ולא הוצרך לכולן, או הפריש שני ציבורי מעות לאחריות (בשלמא) [בעלמא] ונתכפר באחת מהן המותר בא עולה. ובכה"ג אמרינן בעלמא דמותר חטאת בא עולה. לשון הקונטרס. בשלמא לר' יוחנן דאמר הלכה היא בנזיר משום הכי סתומין אין מפורשין לא. פירוש לפי שכך נשנית ההלכה. אלא לריש לקיש וכו' מאי איריא סתומין אפילו מפורשין נמי. ופירשו בתוספות דהוה מצי לשנויי מפורשין לא מצית אמרת, דהלכה למשה מסיני היא דחטאת שמתו בעליה או נתכפרו בעליה אינו קרב לנדבה. והיינו נמי הא דמשני. אלא דמייתי דר' ישמעאל דמפרש לה מדרשא. [ועוד] ניחא ליה לאיתויי מדר' ישמעאל, דמינה ידעינן דמותר חטאת אינו קרב חטאת, ותמורת עולה קרבה עולה ותמורת שלמים קרבה שלמים. לשון תוספות. מפורשין לא מצית אמרת. דיפלו לנדבה. דכבר פסקה תנא דבי ר' ישמעאל. דחטאת מתה. רק קדשיך אשר יהיו לך. ובתמורה פרק אלו קדשים [י"ז ע"ב] דריש רק קדשיך אלו תמורות אשר יהיו לך אלו הולדות. דעולה ושלמים [גופייהו] לא איצטריך, שהרי כבר מפורש בויקרא תורת עולה ותורת שלמים. לשון הקונטרס. מאי תקנתא תשא ובאת. בירושלים. יכול יעלם לבית הבחירה וימנע מהן מים ומזון בשביל שימותו. פירוש כדרך שעושין בולד חטאת ובתמורת חטאת. ת"ל ועשית עולותיך הבשר והדם. פירוש סיפיה דהאי קרא הוא. לומר לך כדרך שאתה נוהג בעולה תנהוג בתמורתה וכדרך שאתה נוהג בשלמים תנהוג בולדותיה. דבשלמים נמי מיירי קרא דכתיב והבשר תאכל.
תוספת פרץ כהן, נראה לפרש דמאי דקאמר כדרך שאתה נוהג בשלמים תנהוג בולדותיהן דרוצה לומר דה"ה בתמורתן. ומאי דנקט גבי שלמים ולדותיהן וגבי עולה תמורה, משום דעולה זכר הוא ולא שייך בהו ולדות, אבל שלמים באה נמי נקבה דשייך בהו ולדות [לכן] נקט ולדותיהן. (א"א) [וה"ה] תמורתן. ומשום דדריש קרא רק קדשיך אלו התמורות אשר יהיו לך אלו הולדות אפסקינהו בתרתי תמורות גבי עולה וולדות גבי שלמים. ומה שפירש דבשלמים איירי נמי קרא, משום דכתיב והבשר תאכל, הוה מצי למימר משום דמאחר דדרשינן אשר יהיו לך אלו הולדות, והולדות צריך לומר דליקו לשלמים, שהרי עולה זכר היא כדפירשתי. וחטאת ואשם ממעט להו בתר הכי, דחטאת למיתה אזלא ובאשם לרעיה. אלא מקרא דכתיב בהדיא והבשר תאכל עדיף להו טפי. עוד יש להקשות מאי קאמר יכול יעלם לבית הבחירה וימנע מהם מים ומזון בשביל שימותו. ואם כדי שימותו קאמר קרא דיעלם דכתיב תשא ובאת אל המקום, למה יהא צריך להעלותם, הלא יכול להמיתם במקומם כמו בירושלים. ונראה דלכך מצריך להעלותם משום שאם ימיתם במקומם יבוא לטעות ולומר דלאו קדשים נינהו מאחר דמניחם למות, דיהיו סבורים דאם קדשים הם למה יפסידו ההקדש להניחם למות, ויהיו סבורים דחולין נינהו ודולדות קדשים לאו קדשים [נינהו], ויבוא להשתמש בהם לגזוז ולעבוד וימעלו בהם. (כל כך) [הלכך] צוה הכתוב להעלותם לירושלים כדי שידעו הכל דקדשים הם וימנעו מהם תשמיש וגיזה ועבודה ולא ימעלו בהם, עד כאן תוספת.
<h2>דף טז.</h2>
[נזיר כ"ה ע"א] קתני יכול יעלם. כמו אמר מר. לשון הקונטרס. תוספת פרץ כהן, ובספרים שלנו כתוב אמר מר קתני. ונראה טעות [סופר], משום דבברייתא לא שייך לומר אמר מר כי אם במילתא דאמורא. ובברייתא גרסינן גופא הלכך נראה דגרסינן (גופא הלכך נראה דגרסינן) קתני כמו שפירש הקונטרס. עד כאן תוספת. אמאי הא ולד חטאת הוא דגמרינן (מיניה) [מיתה] דהלכתא גמירי לה דחמש חטאות מתות. וסימן ותמנ"ע ולד חטאת תמורת חטאת מתו בעליה נתכפרו בעליה עברה שנתה. והואיל והלכתא לא מיירי בשלמים מהיכא תיתי שימותו. לשון הקונטרס. תוספת פרץ כהן, וקשיא לי דמאי פריך. והלא התנא מסדר דבריו בברייתא זו כאילו לא היה יודע שיש הלכה דחמש חטאות מתות, מדקאמר יכול אף ולד חטאת ותמורת אשם. אלמא מדאיצטריך ליה קרא לומר דלא יקרבו, ולא הוה סמיך על ההלכה אלא מקרא דרשי להו. וי"ל שאין לנו לומר שהתנא לא היה יודע ההלכה, [ואע"פ] שסדר דבריו כאילו בא להוכיח דבריו מן הפסוק ולא מן ההלכה יש לנו לתרצם כאילו יודע ההלכה. ואין הכי נמי דמתחלה היה יכול להקשות היכי מצי למימר יכול אף ולד חטאת ותמורת אשם, והלא הלכתא גמירי דלמיתה אזלי. אלא דמפרש הברייתא ומתרצה ראשון ראשון. הילכך מקשה מתחלה יכול יעלם, כאילו ידעו תירוץ שמתרץ לבסוף על יכול אף ולד חטאת דמתרץ לה בתר הכי לפי ההלכה. עד כאן תוספת. ומשני אי לאו קרא הוה אמינא ולד חטאת בכל מקום פירוש בכל מקום שירצה ימות, אבל עולה ושלמים בבית הבחירה יביאם. תוספת פרץ כהן, לפי מה שפירשתי לעיל טעם דלמה קאמר להביאם לבית הבחירה למות שם ניחא, דיש לחלק בין חטאת לעולה ושלמים, מפני שבחטאות שקדושתן חמורה שבאין לכפר, אם ימותו במקומן לא אתי לזלזולי בהו ולומר דמאי דהם מתים ואינן קריבין הוי משום חסרון קדושה. אבל בעולה ושלמים הוה אתי לזלזולי בהו, ולומר שמפני שאין בהם קדושה אינן קריבין, ולכך צוה הכתוב להעלותם לבית הבחירה. עד כאן תוספת.
[נזיר כ"ה ע"ב] קתני יכול אף ולד חטאת הא למה לי קרא הלכתא גמירי לה [וכו'], וקרא לאשם הוא דאתא. פירוש לומר שאין קרב אשם. ופריך אשם נמי הלכתא גמירי כל שבחטאת מתה באשם רועה. אומר ר"ת דההלכה לא נשנית כן דבאשם רועה. דהרעיה אינה אלא דרבנן כדאיתא בפרק אלו דברים [פסחים ע"ג ע"ב] ובפ"ק דשבועות [י"ב ע"א], משום גזרה לפני כפרה אטו לאחר כפרה. אלא ההלכה נשנית באשם עולה, ואתו רבנן ותקון דירעה עד שתסתאב ויביא בדמיו עולה, פן יבוא לעשות מאשם עולה אף לפני כפרה. ומשני דודאי דחטאת נמי צריך קרא לומר דאם [הקריב] ולדות ותמורות חטאת ואשם קאי עלייהו בעשה, כדכתיב תשא ובאת ועשית עולותיך הבשר והדם, רק חטאת לא תשא ותקריבנו. ולאו הבא מכלל עשה עשה. דאי מהלכתא הוה אמינא הלכתא היא שלא יקריב חטאת ואשם, אך אם הקריבם לא מחייב קמ"ל קרא. ואי מקרא הוה אמינא (הוכת') שלא יקריבם חטאת ואשם, אבל יקריבם עולה ושלמים אם ירצה, קמ"ל הלכתא.
<h2>דף כג.</h2>
[נזיר נ' ע"א] יש נצל לבהמה. פירוש כזית בשר נבלה שנימוח מטמא במגע ובמשא או לא. מי אמרינן כי גמירי נצל. הלכה למשה מסיני. באדם אבל בבהמה לא או דילמא לא שנא. לשון תוספות. הניחא למ"ד טומאה חמורה עד לגר. פירוש טומאה חמורה, טומאת נבלה לטמא במגע ובמשא עד שיפסל מלאכול לגר, דכשאינה ראויה לגר אינה מטמאה. טומאה קלה. פירוש שאר אוכלין שאינן מטמאין אלא בכביצה, מטמאין טומאת אוכלין עד שיפסלו מלהאכל לכלב, לדידיה ודאי אין נצל לבהמה. דאימת הוי נבלה נצל לכי מסרח ואז אינו ראוי לגר. (דלא למת) [אלא למ"ד] טומאה חמורה עד לכלב מאי. מי הוי נצל נבלה חשיב כבשר או לא. שעדיין ראוי הוא לכלב. כך לשון הקונטרס. והתוספות פירשוהו בלשון אחר, וכך לשונם, יש נצל לבהמה, פירוש נבלה שנתיבשה ויצא ממנה מיחל אם יטמא בכזית כבשר נבלה. מי אמרינן כי גמירי נצל בהלכה למשה מסיני באדם אבל בבהמה לא או דילמא לא שנא. הא ניחא למ"ד טומאה חמורה. פירוש לטמא אדם וכלים. עד לגר. פירוש מדכתיב בנבלה לגר אשר בשעריך תתננה ואכלה [דברים י"ד] למימרא דמשאינה ראויה לגר אינה קרויה נבלה. טומאה קלה. היינו אוכלין ומשקין דמקבלין טומאה קלה. עד שנפסלו מלאכול לכלב שפיר. פירוש דפשיטא דאין נצל לבהמה, שהרי כשמתיבש הבשר ויוצא ממנו לחלוחית הא ודאי אינה ראויה לגר. אלא למ"ד טומאה קלה עד לכלב מאי איכא למימר. כלומר לדידיה מיבעיא לן. כך לשון תוספות.
על מה שפירש טומאה קלה שאר אוכלין ומשקין המקבלים טומאה קלה עליהם שאין מטמאין כי אם כביצה, מטמאין טומאת אוכלין עד שיפסלו מלאכול לכלב, קשה לי דאם כן הוה ליה למימר נבילה מטמאה עד לגר שאר אוכלין עד לכלב. ולא היה לו לקרא נבילה טומאה חמורה ולא אוכלין טומאה קלה. ועוד דמאי שייך לומר עד לכלב, הא תינח גבי נבילה דשייך לומר עד לגר משום דכתיב בה לגר אשר בשעריך [תתננה], ודרשינן מיניה דשאינה ראויה לגר אינה קרויה נבילה. הילכך שייך לומר בה עד. אבל בשאר אוכלין דלא כתיב בהו אכילה לכלב מה שייך לומר עד לכלב. ועוד דגם לישנא עד עד אינו מיושב, משום דהיה לו לומר עד שנפסל מלאכול לגר. דעד לגר משמע עד שתגיע לגר [וכן משמע עד לכלב]. ונראה לפרש לפסול עד לגר ועד לכלב, בטומאת נבילה. משום דבנבילה כתיבי תרי קראי, חד קרא בפרשת ראה דכתיב לא תאכלו כל נבילה לגר אשר בשעריך תתננה ואכלה וגו' או מכור לנכרי כי עם קדוש אתה לה', שהוא הזהיר על אכילת נבילה להיות עם קדוש. וקרא אחרינא כתיב בפרשת משפטים, ואנשי קודש תהיון לי ובשר בשדה טריפה לא תאכלו לכלב תשליכון אותו. והזהיר גם כן על אכילת הטריפה, כשמתה נבילה היא. והרי מקרא דכתיב לגר אשר בשעריך משמע דאינה ראויה לגר אינה קרויה נבילה. דבראויה לגר איירי קרא. ומקרא דלכלב תשליכון אותו משמע [דבאינו] (דב)ראויה לגר אזהר רחמנא באכילתה. הילכך קשו קראי אהדדי, דחד קרא משמע דכשאינה ראויה לגר אינה קרויה נבילה, ומאידך קרא משמע דעד שתפסל לכלב קרויה נבילה. ומזהר באכילתה (באינה ראויה) [בראויה] לכלב אע"פ שאינה ראויה לגר. ולכך מישב קראי, דמאי דקאמר קרא שאינה ראויה לגר אינה קרויה נבילה, היינו לגבי לטמא אדם וכלים [דכשאינה ראויה] לגר לא תטמא טומאה חמורה. אך לטמא טומאה קלה, דהיינו לטמא (טומאת) אוכלין ומשקין מטמאה (הרי מטמאת) עד שיפסל מלאכול לכלב. וניחא השתא לישנא דעד לגר ועד לכלב. דרוצה לומר ששני הגבולים שנתנו כאן בראויות נבילה, דבאחד כל זמן שראויה לגר, ובאחד כל זמן שראויה לכלב, לא קשו אהדדי. לפי ששני הגבולים אתו לתרי מילי. דלטמא טומאה חמורה אמר הכתוב שנמשכה טומאתה עד שתפסל מלאכול לגר. ולטמא טומאת אוכלין דהיינו טומאה קלה אמר שתמשך טומאתה עד [שתפסל] לכלב. וניחא לשון עד לגר, רוצה לומר שהמשיך גבול טומאה זו עד לגר שהזכיר בקרא דלגר אשר בשעריך. והמשיך טומאה קלה עד לכלב שהוזכר בקרא דלכלב תשליכון אותו.
וצריך לומר דבעיא דבעי אם יש נצל לנבילה רוצה לומר לטמא טומאה חמורה. ולכך קאמר דלמ"ד טומאה חמורה עד לגר אינה ראויה לגר ולא מטמאת טומאה חמורה. אלא למ"ד דאף טומאה חמורה מטמאה עד שתפסל לאכול [לכלב] ואית ליה דקרא דלגר לא אתא למימר דכשאינה ראויה לגר אינה קרויה נבילה, אלא אתא למימר שכל זמן שראויה לגר יכול ליתנה לגר או למכור לנכרי, ולהקדים נתינה לגר למכירה דגוי, ולא שבא לתת לה גבול יתר לגר ולכלב. דלעולם גבול שלה הוי עד לכלב. ולדידיה מיבעיא ליה אי חשיב כבשר או לא. וגם לשון הניחא למ"ד טומאה חמורה וכו' שפיר אלא למ"ד טומאה קלה עד לכלב מאי, לא נראה לי גרסא מכוונת. משום דלשון הניחא למ"ד לא שייך לגבי לשון בעיא, כי אם על לשון קושיא. כגון שמקשה התלמוד קושיא וקאמר הניחא למ"ד הכי דלא הויא קושיא אלא למ"ד הכי הויא קושיא. אבל גבי בעיא דמספקא ליה אליבא דחד מינהון מאי שייך לומר הניחא דלא מיבעיא ליה. והרי אין קושיא דלימא עלה הניחא. ואין לומר הניחא, אלא לימא דאליבא דמ"ד הכי לא מיבעיא ליה מידי. על כן נראה לי כגרסת ספרים אחרים שכתוב בהם הלשון כך, או דילמא לא שנא למ"ד טומאה חמורה עד לגר וטומאה קלה עד לכלב לא תיבעי לך דודאי אין נצל לבהמה כי תיבעי לך למ"ד טומאה חמורה עד לכלב מאי. וניחא שפיר לשון גרסא זו. עד כאן תוספת.
[נזיר נ' ע"א] ת"ש המחהו באור טמא. פירש הקונטרס, גבי נבלת עוף טהור מיתניא. ובפרק העור והרוטב [חולין ק"כ ע"א] מייתי לה. ופירושו הכי, המחהו [לשומן] של נבלת עוף טהור. באור טמא דמשום הכי לא תפסל מלאכול. בחמה טהור, דכשנמוח בחמה הוא מסריח מפני חום החמה ואינו ראוי לאכילת אדם. לשון הקונטרס. והתוספות פירשוהו כן, המחהו העוף (נשמט) [כשמת] ובולע משמנו [טמא]. דהא ודאי אף כי אין לפיד אם מיד כשמת [המחהו] באור ויצא ממנו שומן, הרי הוא כגוף בשר נבילה. בחמה טהור, פירוש דנתיבש בחמה עד שיצא ממנו מיחל. כך לשון תוספות. תוספת פרץ כהן, ולפי פירוש זה קאי טמא, לאדם שבלעו. שנבלת עוף טהור מטמא בגדים בבית הבליעה, ומטמא אדם האוכלו. לכך פירש ובולע משמנו טמא כאילו [אכל] נבלת עוף שנטמא כשאכלו ובלעו כדפרישית. ואי ס"ד יש נצל לבהמה אפילו בחמה נמי ליטמא, דאכתי ראוי הוא לכלב. לשון הקונטרס. והגרסא בספרים שלנו כמו שכתבתיה ואי ס"ד יש נצל לבהמה. אבל יש ספרים דגרסינן ואי ס"ד טומאה חמורה עד לכלב אפילו בחמה נמי. וכן נראה (דבתוספתא) [דבתוספות] גרסי לה, כשכתב כך ואי ס"ד עד לכלב כלומר דיש בו נצל למ"ד טומאה חמורה עד לכלב אפילו בחמה נמי. ואין נראה לי שתהא גרסא נכונה, דהא הבעיא הויא אם יש נצל לבהמה למ"ד טומאה חמורה עד לכלב. הילכך י"ל ואי ס"ד דיש נצל לבהמה. אבל איך יאמר ואי ס"ד טומאה חמורה עד לכלב. והא לא הוה מיבעיא ליה אי הויא טומאה חמורה עד לכלב אי לא. אלא אדרבה הוה פשיטא לן דטומאה חמורה עד לכלב, ואליביה הוה מיבעיא לן אי יש נצל אי לא. וגם לפרשו כמו שפירשו התוספות ואי ס"ד יש נצל למ"ד טומאה חמורה עד לכלב אינו נראה כלום. שהרי הוא עזב להזכיר העיקר והזכיר מה שאינו עיקר. שהרי יש לו להזכיר [בעיא אם] יש נצל, דמיניה מיבעיא ליה. ולא הזכירו. והזכיר מה שאין לו להזכיר, דהיינו טומאה חמורה עד לכלב. דזה אינו צריך להזכיר. משום דאליבא דידיה הוה שקלינן וטרינן ועלה קיימינן. הילכך אין לגרוס אלא כגרסת הספרים שיש לנו, וכמו שפירש הקונטרס. עד כאן תוספת. ומשני אימת קא מתפח בתר דמסריח. דאז הוה ליה עפר. פירוש אימת יכול להמחות בחמה לכי מסריח, ואז הוה ליה עפר. דאף ממאכל הכלב נפסלה. וכי קא מיבעיא לן במיחל היוצא מאליו כשנתיבש אך לא מכח החמה. דאותו ודאי אף כי אינו ראוי לגר קאי לכלב לשון תוספות. יש ספרים שהגרסא כך אימת קא אכיל ליה בתר דאסריח כי אסריח הוי ליה עפר.
<h2>דף מה:</h2>
[נזיר ד' ע"א] מאי ושכר שמע מינה תרתי. תוספת פרץ כהן, דהא שכר לאו לאסור שאר משכרין אתא, אם כן קרא יתירא הוא, ואתא להכי לאסור יין מצוה. ע"כ תוספת. מה [גבי] נזיר יין הוא דליתסר. פירוש דכתיב מכל אשר יעשה מגפן היין, אבל שאר משכרין לא. לשון הקונטרס. אכל דבילה קעילית. פירוש תאנים המחוברים יחד, שבאים מקעילה. לשון הקונטרס. לאפוקי מר' יהודה. תוספת פרץ כהן ורבנן דפליגי על ר' שמעון נימא דסבירא להו כר' יהודה, ע"כ תוספת. דתניא ר' יהודה אומר אכל דבילה קעילית, וכו'. הך ברייתא סתמא מתניא, ר"ל דלא הוזכר בה ר' יהודה, אלא דבכריתות [הוא] דמוקי לה כר' יהודה, לשון תוספות.
<h2>דף ס:</h2>
[נזיר ל"א ע"ב] אמרו להם ב"ש לב"ה אי אתם מודים למי קרא לתשיעי עשירי ולעשירי תשיעי ולאחד עשר עשירי שהוא מקודש. כדדרשינן בפרק בתרא דבכורות [ס' ע"ב] מוכל מעשר בקר וצאן כל שהוא [עשירי] או קרא שם עשירי. אבל שמיני ושנים עשר לא, דאין מעשר מתקדש אלא בסמוך לו. לשון הקונטרס. וקאמרי להו ב"ש לב"ה דהרי אתם רואים דהקדש בטעות הוי הקדש. ומיהו אין זה עיקר טעמם. שהרי ב"ה דוחין ראיה זו. ולהכי אמרינן לעיל דעיקר טעמא דב"ש הוי משום דילפי מתמורה. אמרו להם ב"ה לא השבט קדשו. בתמיה. כלומר לאו גזירת הכתוב היא דכשהעבירן תחת השבט וקרא להם שם מעשר דקדיש. ודוקא התם, אבל בעלמא לא ילפינן מיניה. מה אילו טעה והניח השבט על השמיני או על השנים עשר שמא עשה כלום. הא מילתא דפשיטא היא דלא עשה ולא כלום, כדאמרינן בבכורות [שם] דאין מעשר מתקדש אלא בסמוך לו. אלא גזירת הכתוב [היא] שקדש העשירי הוא קדש התשיעי והאחד עשר. דגזירת הכתוב הוא. עד כאן לשון הקונטרס. תוספת פרץ כהן, ומה אילו טעה והניח השבט וכו'. רוצה לומר שאלמלי היה הטעם דקדש תשיעי ואחד עשר משום דהקדש בטעות הקדש. כמו כן השמיני והשנים עשר אם הניח השבט עליהם וקראם עשירי יהיה להם להתקדש. ומדלא קידש ש"מ דמאי דתשיעי ואחד עשר קדישי לא הוי משום דהקדש בטעות הקדש, אלא משום דכך גזרת הכתוב. ולא ילפינן מיניה. עד כאן תוספת.
